ראשית, אציין כי הדברים הבאים הינם הד לדיון שנערך בין מספר חברים וחברות מהקהילה יחד עם הרב אוריאל עיטם בדרך ממכללת הרצוג הביתה בעקבות שיעור שהעבירה חגית פרל במכללה.
נתח ניכר מהאתוס הציוני עליו התחנכו ומתחנכים אזרחי ישראל הוא אתוס העלייה השנייה. אותו גל עלייה שארך כעשר שנים והביא לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברה היהודית בארץ ישראל.
על אף שרוב מניינה של העלייה השנייה היה המשך ישיר לעלייה הראשונה, מסורתית-דתית שבאה להמשיך את אורח חייה משכבר בארץ ישראל, מיעוט מאותם עולים גיבש במהלך תקופה זו מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות שטבעו חותם עמוק על תולדות היישוב ואף הותירו את רישומן על מדינת ישראל. אותו מיעוט של צעירים רווקים שילבו בעלייתם לארץ עקרונות של סוציאליזם, ליברליזם ולאומיות וראו בעלייתם ארצה בריאה של "חברה חדשה" שבה אין מנצלים ומנוצלים, חברה המושתת על רעיונות כגון "כיבוש השמירה", "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה", שמשמעותו גאולת היהודי מהגלותיות הטמונה במשלחי היד המסורתיים והבאתו אל השלמות הנפשית והלאומית הטמונה בעבודת הכפיים הפיסית והקשה שתביא בסופו של התהליך את העם היהודי כולו לקשר עם ארץ ישראל המיוסד על יזע ועבודה ולא על כסף ודם.
אותם צעירים חיו בקומונות שונות (דגניה, קבוצת כנרת, איילת השחר ועוד) שבחלקן התקיימה, מעבר לשותפות הכלכלית והקיומית, שותפות נפשית עמוקה שהתבטאה בשיחות עמוקות אל תוך הלילה בנושאים אידיאולוגיים ונפשיים שונים.
צעירים אלה, שהילכו בתחושת מרד ומהפכה, היו מוכנים לוותר על נוחותם ופרטיותם ואף ראו בכך אידיאולוגיה.
בשנת 1924 חל מפנה נוסף בחיי התנועה הציונית בארץ ישראל. בעקבות מיסים כבדים שהוטלו על ראשם של המעמד הבינוני על ידי ראש הממשלה הפולני ולדיסלב גרבסקי וסגירת שערי ההגירה של ארצות הברית עלו רבים מיהודי פולין (בני המעמד הבינוני) לארץ ישראל.
העולים החדשים, שפתחו את פרק "העלייה הרביעית" בתולדות הארץ – לא היו בדיוק החומר האנושי, שעליו חלמה התנועה הציונית באותם ימים: החלוצים האידיאליסטים, המסתפקים במועט ובונים בזיעת אפיים את המרכז הרוחני למען תחיית היהדות וליצירת המקלט לעם הנרדף.
הגיבור החברתי של העלייה השנייה, סולל הכביש החי בצמצום ובקולקטיב לא דיבר לעולים החדשים שחיו בערים.
המתח בין העלייה השנייה לבין זו הרביעית (והחמישית) מובן והכרחי, בעוד בני העלייה השנייה באו לארץ על מנת לברוא חברה חדשה, שונה ומנוגדת לבורגנות האירופאית הביאו בני העלייה הרביעית את אותה בורגנות אירופאית!
סביר להניח כי עולי העלייה הרביעית לעולם לא היו מגיעים לארץ ללא התשתית שהניחו להם חלוצי העלייה השנייה, ללא הבסיס ההתיישבותי, הארגוני והאידיאולוגי לא הייתה ארץ ישראל אופציה ריאלית להגירה לאותם יהודי פולין בני מעמד הביניים.
השאלה שברצוני לשאול היא עד כמה חייבים אנחנו חוב דומה לאנשי העלייה הרביעית דווקא. ייתכן שללא אותם עירוניים פשוטים שבאו ארצה כמפלט הייתה נשארת החברה הישראלית חברת אידיאולוגים חדורי תחושת שליחות וחלוציות או במילים אחרות – "חברה לא נורמאלית" שסיכוי סביר שהייתה מתרסקת בשלב זה או אחר. ללא הנורמאליות התמימה של הבורגנים הפולנים בני העלייה הרביעית תל אביב, חיפה וירושלים לא היו מגיעות למה שהן היום, התעשייה הישראלית לא הייתה מתפתחת, ישובים רבים באזור השרון לא היו באים לעולם, תעשיית ההדרים המפורסמת לא הייתה נולדת ועוד. ייתכן שהחברה הישראלית המודרנית, המנסה לראות את עצמה כממשיכה של אותה עלייה שנייה היא דווקא המשך של העלייה הרביעית, ניסיון לחיות חיים נורמאליים של מסחר ותעשייה מתוך תודעה ציונית.
התהליך שתואר לעיל הוא תהליך טבעי שקורה לרוב התנועות החלוציות, המבקשות לשנות אמנם את סדר העולם הישן על ידי רבולוציה אך לבנות עולם חדש ושלו החי על פי הערכים שהניעו את המהפכה.
ההשלכה על חיינו כקהילה ברורה. למיעוט דעתי גם החברה המהפכנית שאנחנו מבקשים לברוא, חברה המושתת על בקשת אמת ועל סולם ערכים שאהבת ישראל בראשו, עוברת תהליך דומה. אחת מאבני היסוד של הרעיון המנחה את הפעילות שלנו (כפי שאני רואה אותה) היא הניסיון לחיות חיים נורמאליים (כמובן תוך שאלות היסוד "איך" ו"לשם מה") בנתיבות – לא חיי סיגוף והקרבה אלא חיי חברה, משפחה, דת, קריירה וכדו' רגילים המאפשרים יצירת תשתית לחיי קהילה רגילים שעל פניו אינם שונים מחיי קהילה בגבעת שמואל או ברעננה, חיי קהילה שימוססו את הדימוי הבעייתי שנוצר לעיירות הפיתוח וימשכו את בני המקום ומשפחות מבחוץ להתיישב בנתיבות מתוך מניעים נורמאליים של שכר דירה, נוחות, קהילה נעימה וכדו'.
אנחנו רואים כיצד עקב בצד אגודל הקהילה מצליחה במשימתה וכיצד יותר בני המקום ומשפחות מבחוץ רואים בנתיבות כאופציה רצינית כשהם בוחרים את מקום מגוריהם. כמובן שיש עוד הרבה לאן להתקדם אך נראה שזוהי המגמה.
דא עקא, דווקא בהצלחת המשימה המדהימה הזו טמונה בעייתיות. קהילת האידיאולוגים תהיה לעולם קהילה תוססת יותר והשיח בה יהיה ערכי יותר. הרחבת הגבולין מטבעה טומנת בחובה את התרופפות המתח האידיאולוגי והתקהות הערכים היצוקים ביסודה של הקהילה.
עם זאת, קהילה אידיאולוגית לעולם לא תהיה קהילה נורמאלית, קהילה אידיאולוגית בצורה קיצונית תישאר תמיד קבוצת שוליים שלא תתפתח ותגדל מעבר למספר מצומצם של חברים. רק על ידי הרחבת גבולין זו בקהילה תתאפשר המגמה המוברכת של הפיכת הקהילה לקהילה נורמאלית המסוגלת למשוך אליה חברים רבים ומגוונים.
כמובן שהרחבה זו מורכבת ודורשת יצירת איזון עדין בין גמישות ועקשנות אך לדעתי תוצאותיה הן למעשה הגשמת המטרה שאנחנו מציבים לעצמינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה