ישנם נושאים שיש משהו מעט מעיק בדיבור עליהם, בדיון במניעיהם ותכליותיהם. דברים שעל פניו אמורים לזרום בצורה טבעית, ולא להיות מושא שיח שכלתני פילוסופי. חברות היא אחד מהנושאים הללו. ואכן, אני חושב שהיה ניתן לחוש את זה בסעודת קהילה האחרונה. ואעפ"כ, חז"לינו הרבו לדבר על הנושא הזה, כמעט תמיד באותו הכיוון. המפורסם שבהם הוא כמובן "חבר המעלה" של הרמב"ם , שמייצג את המטרה הגבוהה ביותר של החיבור האנושי – חברות שמובילה לתכלית רוחנית גבוהה משותפת. הרמב"ם מציג תפיסה תכליתית של החברות, ולמרות שבמובן זה הוא מציב את הרף הגבוה, הוא איננו יחיד במערכה - כל המקורות בהם נתקלתי, אשר דנים בשאלת החברות בין בני אדם מדברים על תועלת, הגבוהה או בה והחבר הופך לפרויקט, כאשר משמעות הדבר היא לא רק ויתור על החלק הטבעי בקשר, אלא כשלון הפרויקט כולו. ולכן, נדמה לי שצריך לדבר גם על הצד הזה של העניין.
ניתן להציג את הענין כאסטרטגי בלבד, אך תחושתי היא שיש כאן יותר מכך, שיש בחיבור בין בני אדם משהו שהוא עוד הרבה לפני התועלת היוצאת מהקשר. ברצוני להתמקד בקצרה בדמות אחת שעניין זה הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת עולמה – מרטין בובר. בובר (וינה / ירושלים 1878-1965), חוקר והוגה, עסק בתחומים הגותיים רבים, ביניהם חינוך וחסידות (ידוע אוסף הסיפורים החסידיים "האור הגנוז"). בספרו "בסוד שיח" (1923, גרמניה) הוא פיתח את התפיסה ה – "דיאלוגית" שלו, שנוגעת ביכולתו של האדם ליצור קשר בלתי אמצעי אמיתי עם הזולת , ליצור זיקה פנימית כנה ולא תועלתית בינו לבינך, אותה הוא מכנה זיקת "אני-אתה". קל יותר להבין הגדרה זו דרך הגדרת שלילתה, אותה מכנה בובר "אני – לז", ואותה הוא מדגים למשל כ “חד שיח המתלבש בלבוש הדו-שיח שעה ששניים או למעלה מכן שנזדמנו לפונדק אחד כל אחד סח לעצמו בדרכים מסובכות מופלאות וסבורים הם שנמלטו מעינוייהם של הבדולים לעצמם”.
ובמקרה הפחות טוב בשיחות שמטרתן האדרת עצמך. או, כפי שכתב אחד: "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי, אני פותר את בדידותך ואת את בדידותי". לפי בובר חברות עשויה להיות נעימה, מצחיקה, מבדרת, ועדיין להיות בגדר "אני – לז" כל עוד אינך פוגש באמת את האדם שעומד מולך. כל עוד אינך מנסה לחוש את האדם שעומד מאחורי הדמות החיצונית שמתגלה למולך, כל עוד המפגש נועד לצרכיך האישיים או אפילו הלאומיים, אם הוא נשאר רק בצד החיצוני ואין מפגש אמיתי עם האדם, אם אתה לא חווה את האדם שמולך – פספסת את העניין.
ביחס לחיים קהילתיים, נתקלתי בקטע קצר בו בובר מתייחס למתח המדובר: “בין אותה תועלתנות , גבוהה או נמוכה, ובין היכולת לפגוש את האדם שמולך באמת”.
לפי הדעה הרווחת של ימינו, זו שהמדיניות גורמת לה, אין חשיבות נודעת לחבורות, הן של הווה והן של עבר, אלא למטרות שנתכוונו אליהן ולהישגיהן שהשיגו... אין הקולקטיב קישור חיבור אלא אילום אלומות הוא. צרורים זה לזה פרט לפרט, מצוידים יחד בשותפות, מכוונים כאחד למטרה אחת, ואין שופעים חיים מאדם לאדם אלא לצורך הליכתם בסך בלבד. ואילו חברותה, חברותה מתהווית היא לא זה בצדו של זה אלא זה עם זה של ריבוי אנשים, אישים שאפילו נעים הם לעבר מטרה משותפת, לעולם הם מכוונים זה כלפי זה.
בובר, בוודאי תוך מבט על הקבוצות האידיאולוגיות של ימיו, מבקר ומזהיר מפני הסכנה שבחיבור לשם מטרה בלבד, גבוהה ככל שתהיה. בחיבור שכזה, ואולי אף יותר מאשר בחיבור "גורל", ישנה סכנה שלא יתקיים מפגש אמיתי בין בני האדם. דווקא בחיבור לצורך מטרה גבוהה ישנה סכנה שהמטרה המשותפת "תשתלט" ותהפוך בלעדית. ודווקא כשרצוננו לחולל חברה שבונה עולמות רוחניים ומעשיים יחד – חובה עלינו קודם כל באמת להפגש, כאשר הדבר אמור גם לגבי הגרעין הפנימי של הקהילה, ובוודאי שלגבי המעגלים הרחבים יותר איתם אנו מנסים לבוא במגע וליצור קשרים.
אני מקווה שנצליח בכל קשר שאנו יוצרים, לשאוף ולהצליח לחתור יחד למקומות גבוהים, ויחד עם זאת להצליח להיות קודם כל "זה כלפי זה", לפגוש את האדם, כאשר יכולתנו לחיות חיי "אני – אתה" יפתחו לנו צהר גם אל הקב"ה:
“השאיפה לאלוהים כיצד? ... כל מאורע של זיקה הוא תחנה, הפותחת לפניו אשנב הצצה אל האחד הממלא ומפרנס... הקוים המוארכים של הזיקות נפגשים ב – "אתה" הנצחי. כל "אתה" הוא אשנב אליו”.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה