1. הנושא החודשי דלעיל לא ממש מטריד אותי. קראתי את המייל הראשון לגביו ולא התרשמתי. למה? כי אני לא מרגישה שיש לי התנגשות בין שני הדברים הללו. לא בגלל שהעולם שלי כולו שלם – כל מה שבקהילה הוא בדיוק מה שאני וכדו', אלא בגלל שזה כמו במשפחה. הקהילה - כמו משפחת המוצא שלי –נותנת לי בסיס משמעותי. חום ואהבה. כר פורה לגדול בו. ולמרות זאת – היא לא נותנת לי הכל. ובגלל זה מותר וצריך שכמו בכל בית נורמלי – יהיה גם עולם בחוץ שנותן מענים נוספים. אני מוצאת שיש לי מקומות רבים ומגוונים שבהם יש לי מענה למה שהקהילה לא נותנת לי היום. לפעמים מדובר בקשרים חברתיים, לפעמים במקומות לימוד, לפעמים במקומות שבהם אני יכולה ליצור. נכון שאפשר לעשות את כל הדברים הללו בתוך הקהילה, אבל זה מתאים ונכון שלפעמים המענה יהיה גם בחוץ.
2. גיליתי שהנושא החודשי מטריד גם אותי. אני עומדת לחלוטין מאחורי סעיף 1 וממליצה עליו בחום. ובכל זאת גיליתי שיש מקומות שנרדמו אצלי. שויתרתי והכרזתי בפני עצמי שאף על פי שהם חלק ממני, איבדתי כל שאיפה שהם יוגשמו כחלק מחיי הקהילה. ומה גיליתי? למשל, שאין לי שום ציפיה ממסיבת פורים. פשוט לא אכפת לי. וכשגיליתי שאני למרות זאת מוכנה להתאמץ ולהתעניין (או במילים אחרות – להיענות לאתגר של הכנת מערכון למשתה הנשים) אני מגלה שני דברים:
א. שנזכרתי שפעם אהבתי לעשות דברים כאלו! שכחתי לגמרי! וזה דווקא נחמד לעשות אותם בתוך המשפחה שלי – הקהילה שלי ולא רק במקומות אחרים!
ב. שזה כיף לקחת קצת אחריות ולהכניס משהו משלך (=עצמיות) לדברים בקהילה, ליצור ולהיות שותף ביצירת אווירה שהייתי רוצה בה ולא לוותר מראש על מה שאני רוצה או לחילופין לרעות בשדות אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה