ועד הקהילה - מי, מה ולמה?


לאחר מספר חודשי פעילותו של הועד בהרכבו החדש עלתה בדעתנו המחשבה לספר לכולכם בקצרה (אנו מקוויים) על תפקידיו, מטרותיו והלכי רוחו של הועד.
אם כך נתחיל ממספרים. בועד יושבים 16 חברים המייצגים את הקהילה בכל חתכי הגיל, התעסוקה, והמצב המשפחתי. הועד נפגש אחת לשבועיים בכדי לדון ולעצב את אופייה התרבותי, חינוכי, דתי וחברתי של קהילתנו היקרה בנתיבות. 
אנו רואים את הועד כמקום לדיון מחשבתי על נושאים חינוכיים וערכיים הקובעים את צביונה של הקהילה ובאים לידי ביטוי בפעילותיה. הועד שואף להוביל ולקדם את הקהילה ועם זאת להוות ראי של הקהילה ולהביא את כלל הדעות של חבריה לדיון. אנו מקווים שכולכם מרגישים שהועד הוא כתובת לכל דבר ועניין שקשור לחיינו בנתיבות. מסיבה זו, לאחרונה חילקנו את הקהילה בין חברי הועד במטרה שלכל משפחה יהיה נציג ישיר בועד אליו יוכלו לפנות ולהביא את דעותיו לדיון
 (אם אינכם יודעים מי נציגכם בועד ניתן לברר אצל שושי).
אחת ממשימותיו הקבועות של הועד היא בחירת הנושא הדו-חודשי. הנושא שנבחר משפיע באופן ישיר על פעילותיה של הקהילה (עד בחירת הנושא הבא) ומהווה קריאת כיוון (הערת העורך: מדובר כאן בצירוף מקרים לחלוטין. באמת.) רעיונית לגבי התחומים שהקהילה עוסקת בהם. בבחירת הנושא אנו שואפים לתת מענה לדברים המעסיקים את חברי הקהילה ומאפשרים דיון ועיסוק משותף בנושא. הועד גם אמון על אופי החגים בקהילתנו (ראו ערך הדיונים הקדחתניים על פורים) ועל תפקודן השוטף של הועדות השונות. 

בתקופה האחרונה עלו מספר תחושות שרצינו לשתף אתכם בהם. השאלה המשמעותית שדנו בה הייתה האם אנו כקהילה מעוניינים ליצור דרך אחת ברורה (מתוך חשש שיווצרו שוליים בקהילה) או מגוון של תתי קבוצות ופעילויות על מנת להכיל כמה שיותר משפחות.

 שאלה זו נוגעת בעוד שתי שאלות חשובות נוספות – מהם כיווני הקהילה ומי קובע אותם? שאלות אלו מורכבות ומסובכות וכמובן שאין עליהם תשובות חד משמעיות. אנו מזמינים את חברי הקהילה להשמיע את דעותיכם בנושאים הנ"ל (ובנושאים אחרים שעל רוחכם) בעצמיכם או דרך נציגיכם בועד.
שגרת החיים השואבת של כולנו ומיעוט נקודות המפגש מקשות על דיון מעמיק בנושאים מהותיים והועד מאפשר לנו כקהילה להביט על עצמנו ממעוף הציפור ולברר לאן וכיצד אנו רוצים לנווט את הספינה הזו.
הועד פותח או שורותיו אחת לשנה (בחודש אלול) וכמובן שכל אחד מוזמן להצטרף ולהשפיע. עד אז ניתן כמובן לפנות לועד בכל נושא ולהגיע להשמיע את דעותיכם בכל נושא. הועד הוא כלי להעלות לדיון או לפתוח כל נושא שחשוב לך לדבר עליו בקהילה.
נסיים בציטוט מתוך ספרו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, 'בני מחשבה טובה': "וכולנו יחד נעבוד יחד באמצעים אלו את ה' אחד... ונזכה ליחד את לבבנו ולחסות בצל שדי". 
שנזכה לחוג את חירותנו יחד באמת וביצירה משותפת. 
חג פסח שמח וכשר,
חברי הועד: חופית, יונתן, איציק, חגי ד., יעל ב., שירה ס., שמעון, תהילה, שירה נ., ריקי, אביחי, נצר, זיוית, אושרית, אסתר שושי והילה

מהגופייה של חיפה-ג'דה לחייטים של שינקין קהילה אידיאולוגית בין העלייה השנייה לעלייה הרביעית - דוידי בורבק


ראשית, אציין כי הדברים הבאים הינם הד לדיון שנערך בין מספר חברים וחברות מהקהילה יחד עם הרב אוריאל עיטם בדרך ממכללת הרצוג הביתה בעקבות שיעור שהעבירה חגית פרל במכללה.
נתח ניכר מהאתוס הציוני עליו התחנכו ומתחנכים אזרחי ישראל הוא אתוס העלייה השנייה. אותו גל עלייה שארך כעשר שנים והביא לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברה היהודית בארץ ישראל. 
על אף שרוב מניינה של העלייה השנייה היה המשך ישיר לעלייה הראשונה, מסורתית-דתית שבאה להמשיך את אורח חייה משכבר בארץ ישראל, מיעוט מאותם עולים גיבש במהלך תקופה זו מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות שטבעו חותם עמוק על תולדות היישוב ואף הותירו את רישומן על מדינת ישראל. אותו מיעוט של צעירים רווקים שילבו בעלייתם לארץ עקרונות של סוציאליזם, ליברליזם ולאומיות וראו בעלייתם ארצה בריאה של "חברה חדשה" שבה אין מנצלים ומנוצלים, חברה המושתת על רעיונות כגון "כיבוש השמירה", "כיבוש הקרקע" ו"כיבוש העבודה", שמשמעותו גאולת היהודי מהגלותיות הטמונה במשלחי היד המסורתיים והבאתו אל השלמות הנפשית והלאומית הטמונה בעבודת הכפיים הפיסית והקשה שתביא בסופו של התהליך את העם היהודי כולו לקשר עם ארץ ישראל המיוסד על יזע ועבודה ולא על כסף ודם.
אותם צעירים חיו בקומונות שונות (דגניה, קבוצת כנרת, איילת השחר ועוד) שבחלקן התקיימה, מעבר לשותפות הכלכלית והקיומית, שותפות נפשית עמוקה שהתבטאה בשיחות עמוקות אל תוך הלילה בנושאים אידיאולוגיים ונפשיים שונים. 
צעירים אלה, שהילכו בתחושת מרד ומהפכה, היו מוכנים לוותר על נוחותם ופרטיותם ואף ראו בכך אידיאולוגיה. 
בשנת 1924 חל מפנה נוסף בחיי התנועה הציונית בארץ ישראל. בעקבות מיסים כבדים שהוטלו על ראשם של המעמד הבינוני על ידי ראש הממשלה הפולני ולדיסלב גרבסקי וסגירת שערי ההגירה של ארצות הברית עלו רבים מיהודי פולין (בני המעמד הבינוני) לארץ ישראל. 
העולים החדשים, שפתחו את פרק "העלייה הרביעית" בתולדות הארץ – לא היו בדיוק החומר האנושי, שעליו חלמה התנועה הציונית באותם ימים: החלוצים האידיאליסטים, המסתפקים במועט ובונים בזיעת אפיים את המרכז הרוחני למען תחיית היהדות וליצירת המקלט לעם הנרדף. 
הגיבור החברתי של העלייה השנייה, סולל הכביש החי בצמצום ובקולקטיב לא דיבר לעולים החדשים שחיו בערים. 
המתח בין העלייה השנייה לבין זו הרביעית (והחמישית) מובן והכרחי, בעוד בני העלייה השנייה באו לארץ על מנת לברוא חברה חדשה, שונה ומנוגדת לבורגנות האירופאית הביאו בני העלייה הרביעית את אותה בורגנות אירופאית! 
סביר להניח כי עולי העלייה הרביעית לעולם לא היו מגיעים לארץ ללא התשתית שהניחו להם חלוצי העלייה השנייה, ללא הבסיס ההתיישבותי, הארגוני והאידיאולוגי לא הייתה ארץ ישראל אופציה ריאלית להגירה לאותם יהודי פולין בני מעמד הביניים. 
השאלה שברצוני לשאול היא עד כמה חייבים אנחנו חוב דומה לאנשי העלייה הרביעית דווקא. ייתכן שללא אותם עירוניים פשוטים שבאו ארצה כמפלט הייתה נשארת החברה הישראלית חברת אידיאולוגים חדורי תחושת שליחות וחלוציות או במילים אחרות – "חברה לא נורמאלית" שסיכוי סביר שהייתה מתרסקת בשלב זה או אחר. ללא הנורמאליות התמימה של הבורגנים הפולנים בני העלייה הרביעית תל אביב, חיפה וירושלים לא היו מגיעות למה שהן היום, התעשייה הישראלית לא הייתה מתפתחת, ישובים רבים באזור השרון לא היו באים לעולם, תעשיית ההדרים המפורסמת לא הייתה נולדת ועוד. ייתכן שהחברה הישראלית המודרנית, המנסה לראות את עצמה כממשיכה של אותה עלייה שנייה היא דווקא המשך של העלייה הרביעית, ניסיון לחיות חיים נורמאליים של מסחר ותעשייה מתוך תודעה ציונית.
התהליך שתואר לעיל הוא תהליך טבעי שקורה לרוב התנועות החלוציות, המבקשות לשנות אמנם את סדר העולם הישן על ידי רבולוציה אך לבנות עולם חדש ושלו החי על פי הערכים שהניעו את המהפכה.
ההשלכה על חיינו כקהילה ברורה. למיעוט דעתי גם החברה המהפכנית שאנחנו מבקשים לברוא, חברה המושתת על בקשת אמת ועל סולם ערכים שאהבת ישראל בראשו, עוברת תהליך דומה. אחת מאבני היסוד של הרעיון המנחה את הפעילות שלנו (כפי שאני רואה אותה) היא הניסיון לחיות חיים נורמאליים (כמובן תוך שאלות היסוד "איך" ו"לשם מה") בנתיבות – לא חיי סיגוף והקרבה אלא חיי חברה, משפחה, דת, קריירה וכדו' רגילים המאפשרים יצירת תשתית לחיי קהילה רגילים שעל פניו אינם שונים מחיי קהילה בגבעת שמואל או ברעננה, חיי קהילה שימוססו את הדימוי הבעייתי שנוצר לעיירות הפיתוח וימשכו את בני המקום ומשפחות מבחוץ להתיישב בנתיבות מתוך מניעים נורמאליים של שכר דירה, נוחות, קהילה נעימה וכדו'.
אנחנו רואים כיצד עקב בצד אגודל הקהילה מצליחה במשימתה וכיצד יותר בני המקום ומשפחות מבחוץ רואים בנתיבות כאופציה רצינית כשהם בוחרים את מקום מגוריהם. כמובן שיש עוד הרבה לאן להתקדם אך נראה שזוהי המגמה.
דא עקא, דווקא בהצלחת המשימה המדהימה הזו טמונה בעייתיות. קהילת האידיאולוגים   תהיה לעולם קהילה תוססת יותר והשיח בה יהיה ערכי יותר. הרחבת הגבולין מטבעה טומנת בחובה את התרופפות המתח האידיאולוגי והתקהות הערכים היצוקים ביסודה של הקהילה. 
עם זאת, קהילה אידיאולוגית לעולם לא תהיה קהילה נורמאלית, קהילה אידיאולוגית בצורה קיצונית תישאר תמיד קבוצת שוליים שלא תתפתח ותגדל מעבר למספר מצומצם של חברים. רק על ידי הרחבת גבולין זו בקהילה תתאפשר המגמה המוברכת של הפיכת הקהילה לקהילה נורמאלית המסוגלת למשוך אליה חברים רבים ומגוונים.
כמובן שהרחבה זו מורכבת ודורשת יצירת איזון עדין בין גמישות ועקשנות אך לדעתי תוצאותיה הן למעשה הגשמת המטרה שאנחנו מציבים לעצמינו.     


שליפות - שושית פבש


אנחנו מכירים אותה בעיקר כ"אישתו של" אך היא אישיות מרתקת בפני עצמה.
מה היא חושבת על משפחות מרובות ילדים?
מהי "הורות מקושרת"?
ומיהי בכלל שאולה?!
אז הכירו את שושית בן שלום, בשליפות מורחבות לרגל העלון החדש.

קיבוץ סעד-  מקום הולדתי. בית חם ואוהב. זיכרונות ילדות של בית ילדים בו אנו גדלים ביחד, שינה ללא הורים. מרחבי דשא ענקיים, פסטורליות והרגשת גן עדן. כנשואים חיינו בסעד 10 שנים ותמיד הרגשתי שבשביל ילדים זה המקום הטוב ביותר לגדול. עד היום אני באה בשמחה לבקר , לשחות בבריכה הנקייה והנעימה ולבקר את אחותי הבכורה שנשארה בקיבוץ מכל אחיותיי.
משפחה מרובת ילדים (ונכדים)- לגדל משפחה ברוכת ילדים זו השקפת עולם ואמונה ש"ילדים זו שמחה". בפועל יש הרבה קשיים ולחצים. למזלי הגדול, כשעברנו לירוחם התחלתי ללמד הנחיית הורים (נסעתי יום בשבוע לת"א במשך 4 שנים), וזה נתן לי זוויות ראיה חדשות וחיוביות על גידול ילדים והמון כוחות להתמודד  עם ה"אתגרים". היום אנחנו קוצרים את הפירות , נהנים מאד מהמשפחה המורחבת ורואים את היופי והייחוד שבכל ילד וילד. כ"כ מודים לקב"ה על כך שילדינו ממשיכים ושותפים פעילים לדרכנו האידיאולוגית.
גרעינים- נערים ונערות שבמסגרת הצבאית הגיעו לתקופת הגשמה בירוחם ורבים מהם התיישבו במקום. עוד כשהיינו בסעד שמוליק קיבל יום הדרכה בשבוע. (בפועל הוא הפך את זה ליומיים) נסע אחרי יום עבודה לירוחם, עסק בליווי החבורה כל הערב, הלילה והיום למחרת... כשהזוג הראשון התחתן והחליט להישאר בירוחם, עברנו גם אנו לירוחם כדי להקים ביחד את קהילת "יחדיו" חברי הגרעין עבדו והתפרנסו בכוחות עצמם. הם חלקו את היום להתנדבויות שונות ולפרנסה. החברים הטובים ביותר שלנו הם מבוגרי הגרעינים.
ירוחם- הבית שלנו 22 שנים. עברנו לירוחם עם 4 ילדים . הניגוד בין הקיבוץ לירוחם היה תהומי. הדשאים הירוקים מול המדבר הצחיח, משפחה מורחבת מול משפחה גרעינית, הומוגניות חברתית שלנו ושל ילדינו מול שונות עצומה שהיוותה אתגר מאד גדול לילדינו. שמוליק היה עסוק בהקמת עשרות פרויקטים ואני נשארתי עם האתגר הגדול והעצום של גידול חבורת ילדים בתנאים לא פשוטים. תקופת חיים ארוכה מאד משמעותית ומאתגרת. המון חברים טובים לדרך וחברים אישיים, בניה ויצירה.
הורות מקושרת\לייף סנטר- אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. לפני 3 שנים כשחזרתי להנחות הורים בסיעתא דשמיא התגלגלתי ללייף סנטר, שם למדתי את גישת ההיקשרות והבנתי שבקשר בין הורה ילד, מורה ותלמיד , בין בני זוג ובכל מערכת יחסים-הדבר הבסיסי והקיומי ביותר הוא הקשר, ההשקעה בקשר והחשוב מכל הוא איך אנחנו מבטאים את הקשר בחיי היום יום. כדי שילד יוכל להתפתח למלוא הפוטנציאל שלו עליו להיות בטוח במאה אחוזים בקשר עם הוריו. לכן המשימה שלנו היא להיות פנויים באמת לילדינו (לפחות בחלק מהזמן). מוזמנים להכנס לאתר לייף סנטר ולהתרשם ממגוון המאמרים בנושאים שונים הקשורים לחינוך ילדינו ועצמינו. מזמינה אתכם לחוות זאת גם בסדנאות.
שאולה- אנחנו במשפחת המוצא 5 אחיות . אני אמצעית אחרי זאת שאולה אם אתם תוהים לגבי השם- לסבי מצד אבי קראו אברהם שאול לאחותי הבכורה קוראים מיכל, ע"ש מיכל בת שאול. שאולה גם כן קרויה ע"ש אותו הסבא, כיוון שאבי הבין שבנים כבר לא יהיו לו. כנגד "משפחת הבנות" נולדו לכולנו בנים ראשונים. שאולה גרה בקיבוץ מרב יש לה גם 9 ילדים אנחנו מאד קשורות.
אבא אריה קרול- לספר על אבי בכמה מילים זאת משימה ממש קשה. אבי עלה בגיל 12 מרוסיה עם אימו, אביו כבר היה בארץ בכפר חסידים . בלילה הראשון שלו במושבה הוא שמע יריות של ערבים. למחרת ראה אותו מפקד ההגנה באיזור ואמר לו שבא"י גם נערים בני 12 יכולים להחזיק נשק ולהגן. מאותו רגע, הבין אבי שעליו לעזור בהגנה על המקום, ובעצם המשמעות של חייו הייתה בלקיחת אחריות על עם ישראל. בבנ"ע, בקיבוץ, במפעלי שער הנגב, בקיבוץ הדתי וגולת הכותרת הייתה מפעל חייו למען יהדות רוסיה.
אחיות- ב"ה זכינו ויש לנו קשר  טוב בין כל 5 האחיות. כל קיץ אנחנו נוסעות לטיול אחיות של יומיים שלושה. עד כה אחותי הצעירה לא הצטרפה לטיולים אלו כיוון שיש לה 13 ילדים כשהקטן בן שנתיים וזכה להיקרא ע"ש אבי.
להיות "האישה שאיתו"- פירושו לאפשר לו למסור את נפשו למען עם ישראל ולדעת, להבין ולקבל שבבית את תהיי לבד. להיות שותפה לדרך, לרעיון, לאידיאולוגיה מצד אחד, ומצד שני להבין שהמחיר לכך הוא לא פשוט, מצד שלישי לראות, שכשחיים את האידיאולוגיה שמאמינים בה, זוכים לשותפים וממשיכי דרך, וזה השכר הענק שלנו.
רפואה אלטרנטיבית- את דרכי המקצועית חיפשתי במשך שנים רבות. בדרך של החיפוש הגעתי  ל"מוח 1", רפלקסולוגיה ולבסוף עיסוי. בלימודי מוח אחד הייתה לי מורה מיוחדת מראש העין. חשבתי לעצמי שלמדתי מקצוע זה רק כדי להכיר את המורה ולהיות שליחה  לאנשים אחרים שילכו אליה לטיפול. 
פנים מול חוץ- נושא שמעסיק כל הזמן. כיוון ששמוליק כל הזמן עוסק ב"חוץ", אני מתכנסת יותר פנימה.
עוטף עזה- עד לפני שנה רק שמענו על כך . עכשיו כשאנחנו בנתיבות אין לאן "לברוח". מעניין שאין פחד (יש אמונה בבבא סאלי שישמור עלינו...)
קהילה- אנשים נשים וטף שכיף להיות במחיצתם. הרגשה של חברות אמיתית, למרות הפרשי הגילים הגדול. בעיני, אין משמעות לגיל כשיש מטרה משותפת ורצון משותף לעשות את הטוב ביחד. קבוצת אנשים שמוכנים לתת מזמנם החופשי למען הפרט והכלל ללא חשבון. אשרינו שאנו חיים בקהילה שכזו. רק להודות לה'.
מכון אדלר- הלימודים שם העשירו מאד ונתנו דגש על ראיית החיובי והטוב בחיים. היום, במבט לאחור, אני רואה שיש צדדים קשוחים בגישה האדלריאנית ושמחה שמצאתי גישה שונה לחיים והיא גישת ההיקשרות. 
נתיבות- עיר גדולה לעומת העיירה הקטנה ירוחם. יש בה הכל!!! מרגישה קצת זרות לעומת ירוחם, בה כמובן הכרתי המון אנשים. כיף להתקרב למרכז. שמחה שאני פה.
איך לדבר כך שהילדים יקשיבו? גישה מדהימה לחיים . מאד נהנית להעביר סדנאות. המון סיפוק בלראות איך אנשים מקבלים תובנות וממש עושים שינויים בחייהם ובקשרים שלהם עם ילדיהם. אחת האימהות סיכמה את הסדנה: "מאמא כועסת לא מקשיבה ולפעמים מרימה יד-הפכתי לאמא מבינה מקשיבה משתפת ויכולה ליצור קשרים. מוזמנים להעביר את המסר הלאה ולהביא עוד אנשים לסדנאות.
שכונה - חלום שהתחיל לפני כמה שנים לגור קרוב לילדינו ולכל הקהילה המיוחדת שנמצאת כאן. תפילה שהחלום אכן יהפוך למציאות. בהתחלה חשבנו לעבור לנתיבות כשתהייה השכונה. בשלב מסוים הבנתי, שאולי המשיח יגיע קודם ולכן כדאי לעבור גם בלי השכונה. מחכה מאד לעבור לשכונה כדי שנוכל להפגש הרבה יותר עם כולם ולחזק את הקשר עם אנשים מהעיר.
העולם החרדי- עולם שחור סגור ומסוגר. משפחה גדולה מהצד של שמוליק. "הדוד" – ר' יצחק מבוהוש היה אדם צדיק ויקר שזכה לקרב המוני יהודים מרומניה. זכינו לברכה ממנו לפני חתונתנו. יש הרבה מה ללמוד מהם בצד של יראת שמיים מידות וחתונות מוקדמות... יש הרבה קשרים בצד האישי, אך חוסר הסכמה עם דרכם בהקשר של מדינה, צבא ויחס לחיים בכלל.

פטירת האדמור מויזניץ - חגית פרל


האדמו"ר מויז'ניץ, רבי משה-יהושע הגר זצ"ל, נולד בי"ג סיון תרע"ו (1916) ונפטר בכ' באדר האחרון. האדמו"ר הוא בנו של ה"אמרי חיים" (רבי חיים-מאיר הגר) זצ"ל, ואח של ציפורה תליט"א. בדרך כלל אנחנו שומעים על רבע'ס בעריכת השולחנות (טישים) או בכל מיני "מופתים", אבל את האדמו"ר זצ"ל אפיינה בעיקר השקידה העצומה בתורה. כמו שציפורה סיפרה בשבעה שהיה עד כדי כך מתמיד גדול, שאחד מאחיו מצא אותו בחמש לפנות בוקר יושב ולומד, וכשהבין שזה היה המשך הלימוד מהיום הקודם ושאחיו לא ישן כלל "הלשין" לאמא שלהם, שאסרה עליו להמשיך במנהגו זה, והוא התאכזב מאוד מכך אך קיבל עליו את "הדין".

דבר נוסף סיפרה ציפורה, שללא ספק מעיד על הנהגתו את חסידיו- היה אדם רך ואכפתי. וכך ספד לו חסיד אחד "הוא היה ממש מעין אבא בשביל כולנו". לא רק מנהיג ומורה דרך אלא ממש אבא! האכפתיות באה לדוגמא לידי ביטוי בהתערבותו לסיום שביתת הרופאים הגדולה (הקודמת) בתשמ"ג, כאשר דיבר עם רה"מ דאז מנחם בגין ז"ל וציטט באוזניו את הפסוק ממגילת אסתר: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי" ואמר לו "חייבים לעשות לשביתה הזאת סוף".

 נקודה נוספת שמעידה על מעורבותו והאכפתיות שהייתה לו הייתה כל המספידים שהדגישו את החינוך לתורה ומצוות כערך מרכזי אצל האדמו"ר זצ"ל זיע"א.האדמו"ר היה מעורב בנעשה במוסדות החינוך של החסידות מתוך הבנה שהחינוך לאהבת התורה וליראת שמים הוא שיהפוך את הילד-בחור ליהודי בצורתו המתוקנת והראויה. אחד המשפטים שהיו רבים שהעידו ששמעו מפיו היתה זעקת הכאב שזעק לשרי החינוך שבאו אליו או למנהיגי ציבור אחרים: "איך גדלים בארץ ישראל מליון ילדים שלא יודעים מה זה שמע ישראל?!". 

וגם השבת אפיינה אותו. שירת "י-ה ריבון" בטיש בליל השבת היא שיא השיאים בטיש הויז'ניצאי כבר דורות על דורות, וכמו אצל ה"אמרי חיים", אביהם של ציפורה תליט"א והאדמו"ר זצ"ל, המשיך גם בנו במעמד נשגב זה במשך שנות פועלו והחסידים ואנשי המעשה שנכחו בטיש מספרים על חוויה רוחנית משמעותית עת היה מסמן האדמו"ר להתחיל לשיר את השיר עצמו.
ואני שאינני חסידת ויז'ניץ כלל ועיקר, רק עומדת משתאה לנוכח המנהיג הגדול שאבד לעשרות אלפי חסידי ויז'ניץ בארץ ובעולם. עומדת ומשתאה לנוכח ההערכה העצומה לה זכה מכל גווני הקשת החרדית המפולגת, חסידים (כמובן), ליטאים (משום גדלותו הידועה בתורה, עד כדי שמינוהו להיות נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל שמשלבת את החסידים והליטאים יחד בעשייתם הפוליטית), וספרדים (הרב עובדיה שנבצר ממנו להגיע עקב חולשתו לשבעה שלח את שרי ש"ס כשליחיו לדבר המצווה!). והאמת שיותר ממה שהתרשמתי בלוויה, התרשמתי מהשנה האחרונה בה נחלש גופו של הרבי אף יותר ממה שהיה ב10 השנים האחרונות והחסידים התפללו בכזו דבקות וכוונה לרפואתו השלמה של אדם שלכאורה במונחים  ראציונלים אין סיכוי שישוב לאיתנו (כבר יותר מ10 שנים שהיה הרבי חולה באלצהיימר ל"ע, וב5 השנים האחרונות היה כבר בעולמו הפנימי לחלוטין), ועדיין התפילות והתהילים היו ממש בלב נשבר מתוך הבנת גדולתו גם כשאינו מנהיג את העדה בפועל.

ויותר מכל מה שכתבתי, נראה לי שהכי ראוי ונכון ללמוד על הרבי זיע"א מתוך צוואתו:
מאוד מאוד אני מזהיר ומבקש מכל אחד ואחד מתלמידיי היקרים שיחיו ומצבור אנ"ש (אנשי שלומנו) היקרים שיחיו, הוי זהירים מאוד שיהא לכם זמן קבוע מדי יום ביומו ללמוד תוה"ק ומה טוב ומה נעים לקבוע שיעור ברבים בביהמ"ד כפי שנהגתי, ולא יעבור ח"ו יום בלי קביעות עיתים לתורה, וכמו"כ לדייק ללמוד ספרי מוסר וחסידות. גם אבקש מכם תלמידיי היקרים והחביבים וחברי התאחדות התלמידים שהרבה כוחות השקעתי עליכם והתאמצתי הרבה לטובתכם, ובפרט בענייני חינוך, שתתחזקו באהבת חברים ע"י התארגנות חבורות חבורות ולהגביר חינוך בניכם ובנותיכם בדרך התורה והחסידות שזו שאיפתי החזקה,  ולבנות ביתכם ביסוד חזק מאוד ביודישקייט (=ביהדות) שיהא בצניעות... והעיקר שהבית שלכם יהא ערליכע חסידישע שטיבער אהן אקונצען (=בית חסידי אמיתי ללא התחכמויות), למסור נפשם על קוצו של יוד וטוב לכם בזה ובבא אכי"ר.

לימוד תורה, חינוך, שבת ואהבת חברים. אם ניקח רק את הנקודות הללו מהאדמו"ר  זצ"ל- דיינו.

פניה הכפולים של החברות - חגי דביר


ישנם נושאים שיש משהו מעט מעיק בדיבור עליהם, בדיון במניעיהם ותכליותיהם. דברים שעל פניו אמורים לזרום בצורה טבעית, ולא להיות מושא שיח שכלתני פילוסופי. חברות היא אחד מהנושאים הללו. ואכן, אני חושב שהיה ניתן לחוש את זה בסעודת קהילה האחרונה. ואעפ"כ, חז"לינו הרבו לדבר על הנושא הזה, כמעט תמיד באותו הכיוון. המפורסם שבהם הוא כמובן "חבר המעלה" של הרמב"ם , שמייצג את המטרה הגבוהה ביותר של החיבור האנושי – חברות שמובילה לתכלית רוחנית גבוהה משותפת. הרמב"ם מציג תפיסה תכליתית של החברות, ולמרות שבמובן זה הוא מציב את הרף הגבוה, הוא איננו יחיד במערכה - כל המקורות בהם נתקלתי, אשר דנים בשאלת החברות בין בני אדם מדברים על תועלת, הגבוהה או בה והחבר הופך לפרויקט, כאשר משמעות הדבר היא לא רק ויתור על החלק הטבעי בקשר, אלא כשלון הפרויקט כולו. ולכן, נדמה לי שצריך לדבר גם על הצד הזה של העניין. 
ניתן להציג את הענין כאסטרטגי בלבד, אך תחושתי היא שיש כאן יותר מכך, שיש בחיבור בין בני אדם משהו שהוא עוד הרבה לפני התועלת היוצאת מהקשר. ברצוני להתמקד בקצרה בדמות אחת שעניין זה הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת עולמה – מרטין בובר. בובר (וינה / ירושלים 1878-1965), חוקר והוגה, עסק בתחומים הגותיים רבים, ביניהם חינוך וחסידות (ידוע אוסף הסיפורים החסידיים "האור הגנוז"). בספרו "בסוד שיח" (1923, גרמניה) הוא פיתח את התפיסה ה – "דיאלוגית" שלו, שנוגעת ביכולתו של האדם ליצור קשר בלתי אמצעי אמיתי עם הזולת , ליצור זיקה פנימית כנה ולא תועלתית בינו לבינך, אותה הוא מכנה זיקת "אני-אתה". קל יותר להבין הגדרה זו דרך הגדרת שלילתה, אותה מכנה בובר "אני – לז", ואותה הוא מדגים למשל כ “חד שיח המתלבש בלבוש הדו-שיח שעה ששניים או למעלה מכן שנזדמנו לפונדק אחד כל אחד סח לעצמו בדרכים מסובכות מופלאות וסבורים הם שנמלטו מעינוייהם של הבדולים לעצמם”.
ובמקרה הפחות טוב בשיחות שמטרתן האדרת עצמך. או, כפי שכתב אחד: "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי, אני פותר את בדידותך ואת את בדידותי". לפי בובר חברות עשויה להיות נעימה, מצחיקה, מבדרת, ועדיין להיות בגדר "אני – לז" כל עוד אינך פוגש באמת את האדם שעומד מולך. כל עוד אינך מנסה לחוש את האדם שעומד מאחורי הדמות החיצונית שמתגלה למולך, כל עוד המפגש נועד לצרכיך האישיים או אפילו הלאומיים, אם הוא נשאר רק בצד החיצוני ואין מפגש אמיתי עם האדם, אם אתה לא חווה את האדם שמולך – פספסת את העניין. 
ביחס לחיים קהילתיים, נתקלתי בקטע קצר בו בובר מתייחס למתח המדובר: “בין אותה תועלתנות , גבוהה או נמוכה, ובין היכולת לפגוש את האדם שמולך באמת”.
לפי הדעה הרווחת של ימינו, זו שהמדיניות גורמת לה, אין חשיבות נודעת לחבורות, הן של הווה והן של עבר, אלא למטרות שנתכוונו אליהן ולהישגיהן שהשיגו... אין הקולקטיב קישור חיבור אלא אילום אלומות הוא. צרורים זה לזה פרט לפרט, מצוידים יחד בשותפות, מכוונים כאחד למטרה אחת, ואין שופעים חיים מאדם לאדם אלא לצורך הליכתם בסך בלבד. ואילו חברותה, חברותה מתהווית היא לא זה בצדו של זה אלא זה עם זה של ריבוי אנשים, אישים שאפילו נעים הם לעבר מטרה משותפת, לעולם הם מכוונים זה כלפי זה.   
בובר, בוודאי תוך מבט על הקבוצות האידיאולוגיות של ימיו, מבקר ומזהיר מפני הסכנה שבחיבור לשם מטרה בלבד, גבוהה ככל שתהיה. בחיבור שכזה, ואולי אף יותר מאשר בחיבור "גורל", ישנה סכנה שלא יתקיים מפגש אמיתי בין בני האדם. דווקא בחיבור לצורך מטרה גבוהה ישנה סכנה שהמטרה המשותפת "תשתלט" ותהפוך בלעדית. ודווקא כשרצוננו לחולל חברה שבונה עולמות רוחניים ומעשיים יחד – חובה עלינו קודם כל באמת להפגש, כאשר הדבר אמור גם לגבי הגרעין הפנימי של הקהילה, ובוודאי שלגבי המעגלים הרחבים יותר איתם אנו מנסים לבוא במגע וליצור קשרים. 
אני מקווה שנצליח בכל קשר שאנו יוצרים, לשאוף ולהצליח לחתור יחד למקומות גבוהים, ויחד עם זאת להצליח להיות קודם כל "זה כלפי זה", לפגוש את האדם, כאשר יכולתנו לחיות חיי "אני – אתה" יפתחו לנו צהר גם אל הקב"ה:
“השאיפה לאלוהים כיצד? ... כל מאורע של זיקה הוא תחנה, הפותחת לפניו אשנב הצצה אל האחד הממלא ומפרנס... הקוים המוארכים של הזיקות נפגשים ב – "אתה" הנצחי. כל "אתה" הוא אשנב אליו”.

בני ברק של הדרום? אודי סמנה


בבחירות האחרונות לרשות המקומית בנתיבות רוב הבוחרים הצביעו לרשימות חרדיות. בתור תושבי המקום, כדאי שנכיר קצת את השכנים שלנו שללא ספק משפיעים וישפיעו גם על העתיד שלנו ביישוב

בקרב האוכלוסייה החרדית בנתיבות ישנם כמה מוקדי השפעה, מתוכם אמנה בסקירה זו את המרכזיים שבהם. הכוח המשמעותי ביותר מונהג ע"י הרב יורם אברג'ל. מוסדותיו פרוסים בכל רחבי העיר ומאוכלסים בתושבים מגיל אפס ועד שיבה. בכל ערב שבת בית הכנסת שלו מלא ביותר ממאתיים איש ובכל תפילת שחרית בשאר ימות השבוע יש מאה אנשים שמגיעים בנץ. 900 משפחות הקהילה גרות בעיקר בשכונות המערביות, אך גם מפוזרות בכל שאר חלקי העיר. הכוח האלקטורלי שמביא אתו הרב יורם הוא בעל עצמה רבה הודות לאדיקות קהילתו שסרה לכל מוצא פיו ויעיד על זאת מינוי המועמד מטעמו של הרב יורם לסגן ראש העיר, אך עם זאת רבים מחברי הקהילה עוסקים במקצועות חופשיים ולרוב הם אנשים מאירי פנים ולא בעלי אופי נוקשה בהקשרי אדם לחברו - לא תמצאו חבר קהילה שיגיד לאישה שיושבת מקדימה ב492 לעבור לצד האחורי.
קוטב נוסף שהשפעתו חזקה אך משנית לרב יורם הוא הרנטגן - הרב יעקב איפרגן. כידוע הרנטגן מקורב ומיודד עם בעלי הון שתורמים למוסדותיו לא מעט כסף, מה שגורם לרבים מהאוכלוסייה החרדית המקומית להירשם למוסדותיו השונים, תוך קבלת סבסודים ותגמולים כספיים. שיטתו של הרנטגן מסתברת כיעילה - בבחירות האחרונות הרשימה שלו הייתה לשנייה בגודלה עם 3500 מצביעים. כמובן שלא כל המצביעים רואים בעצמם בני קהילתו של הרנטגן, אך מוסדותיו הרבים הפזורים ברחבי העיר יעידו על אחיזתו במקום. נראה שהענקת ההטבות השונות לבאים בשעריו של הרנטגן היא מקור הצלחתו ביישוב אך היא עומדת גם בעוכרו, בניגוד לרב יורם שקהילתו מאוד נאמנה אליו למרות שהוא מרעיף פחות הטבות למקורביו, הנאמנות לרנטגן והדומיננטיות של דמותו בקרב באי מוסדותיו מאוד חלשה, מסתבר שלא את הכול ניתן לקנות בכסף, ונראה שכישלונו של הרנטגן בתחום זה הוא לא למרות העושר אלא בגלל העושר.
מהון להון (תרתי משמע) נתייחס לגורם ההשפעה השלישי שדומה בשיטת עבודתו לרנטגן: הרב ברוך אבוחצירא, המכונה הבבא ברוך-בנו של הבבא סאלי- שמנסה לרשת את מקומו של אביו למרות שבעברו נחשד בעניינים שתואר רבנות לא עולה איתם בקנה אחד. באופן טבעי, הרבה כסף שמקורו מתורמים מכל העולם ובעיקר מצרפת אפשר למצוא גם כאן. הבבא ברוך עומד בראש רשת כוללים שבהם לומדים כמאתיים אברכים וכן מוסדות לימוד לגיל הרך, תלמוד תורה, בית ספר לבנות וישיבה, שבהם לומדים כ-700 תלמידים נוספים. מושג 'מלחמת החצרות' הרווח בנתיבות מתייחס בעיקר ליריבות המתוקשרת בין חצרו של הבבא ברוך לחצרו של הרנטגן המרוחקת כמאה מטרים ממנו. נראה ששורש היריבות, חוץ מענייני קרקעות, כסף ואינטרסים שונים היא התחרות על אותו קהל יעד, שלאחרונה הובילה להאשמתו של הרנטגן בהטרדה מינית שהתבררה כפיקציה שתפרו לו בחצרו של הבבא ברוך. ייחודו של הבבא ברוך מתבטא בקשריו החזקים עם מפגלת ש"ס והעומד בראשה - הרב עובדיה יוסף. מאז שהבבא ברוך נכנס לענייני הפוליטיקה המקומית יש לו מנדט על הרשימה של ש"ס, המותג שמשמש כאבן שואבת להרבה מצביעים. כוחו האלקטורלי של הבבא ברוך הביא לכך שבבחירות האחרונות מפלגתו הייתה לרשימה עם מספר המצביעים הגבוהה ביותר, כמובן לאחר הצטרפותו של הרב יורם והקהילה האשכנזית שעם כניסתם שונה שם הרשימה לשס"ג. 
רשימת שס"ג מוליכה אותנו אל מוקד ההשפעה האחרון בסקירה זו - הקהילה האשכנזית. קהילה זו הונהגה עד לאחרונה על ידי  הרב ישככר מאיר זצ"ל והוא היה למקור גאוותה, הרב יששכר עמד בראשות הישיבה הגדולה ביותר בדרום - ישיבת הנגב, ישיבה גדולה (לתלמידים לפני חתונה) שמונה כשלוש מאות תלמידים (לקהל קוראינו הדתי לאומי: כן, היא התחילה כישיבה דתית לאומית מגרעין מיסד מישיבת הרוא"ה), גם הרב יורם היה תלמידו של הרב יששכר והם נשארו בקשרים טובים על לפטירתו של האחרון. גם פה הפוליטיקה המקומית תופסת את מקומה, ולמרות גודלה הקטן יחסית של הקהילה החרדית - כחמש מאות משפחות, הרב יששכר היה לאדם המשמעותי ביותר בהרכבת הרשימות המפלגתיות ועל פיו הוכרעה הכף לכאן או לכאן. אך כיצד הרב עם הקהילה הקטנה ביותר הפך לבעל ההשפעה הגדולה הביותר? 
לשאלה זו נוכל לענות לאחר ששרטטנו באופן גס לעיל את ארבעת השחקנים המרכזיים בזירה המדוברת, כשלכל מוקד יש את עוצמתו שלו. באופן טבעי אין זהות מוחלטת בין כל אחד מהאוכלוסייה החרדית לרב מסוים, אמנם בקהילתו של הרב אברג'ל זהות זו יותר מודגשת אך את רוב הקהילה החרדית המקומית אפשר להגדיר כקולות צפים הקשורים באופן כזה או אחר למוקדי הכוח השונים, וכאן מתבטא הכוח שהביא אתו הרב יששכר, כיוון שאותו רוב דומם נשמע למילתו בהקשר ההצבעה, ועשה אותו לאדם המשפיע ביותר בהקשר האלקטורלי. הבנה זו בדבר כוחו של הרוב הדומם הביא לארונה למפגש של כל ראשי הכוללים המקומיים. אלו הגיעו להסכמה משותפת שהרב דנין דנון יהיה המייצג של כל אותם הללו שלא מזוהים באופן מוחלט עם רב מסוים. אין ספק שאין זה דבר של מה בכך לנסות להיכנס לנעליו הגדולות של הרב יששכר, אך מניסיון זה אנו לומדים על הצורך והחשיבות שרואה הקהילה המקומית בשימור את אחדותה וכוחה.

כיום רוב רבים מתושבי נתיבות הם חרדים, נראה שמספרם רק ילך ויגדל - כמות הילדים במוסדות לגיל הרך כיום הוא כפי שלוש מהאוכלוסייה הכללית כ”כ. בבחירות הקרובות אין כוונה להריץ ראש עיר חרדי, ונראה שהרוב שיש להם במועצה - כשמונה מתוך חמש עשרה מקומות מייצג אותם נאמנה, אך עם זאת ישנה בקורת מצדם כלפי ראש העיר שמבכר באופן לא הוגן אוכלוסיות אחרות על פני אוכלוסייתם, בעיקר בהקשר של שטחים לבנייה וחלוקת מבנים העירוניים - כדוגמת בניין בה"ס היסודי שהקהילה שלנו קשורה בהקמתו כשהחרדים גם היו יכולים להיות דורשים פוטנציאלים למשאב ציבורי זה או כדוגמת 1700 יחידות הדיור החדשות שאושרו לאחרונה לגביהן יחיאל התבטא בעיתונות הארצית "מדובר בשכונה שאנחנו יזמנו את הקמתה ואנחנו נקבע מה היא תהיה. חרדים לא יגורו בבתים האלה".
כרגע לא נראה שנתיבות תהפוך לבני ברק בגלל ראש העיר שמתמרן בין הטיפות, ומצליח להנהיג את האג'נדה שלו למרות הרוב במועצה שלא תמיד מרוצה ממעשיו.

עצמיות מול קהילה או למה הנושא החודשי לא מדבר אלי ולמה הוא מאוד מדבר אלי ב 280 מילה סמדר יפה-קומיסר


1.      הנושא החודשי דלעיל לא ממש מטריד אותי. קראתי את המייל הראשון לגביו ולא התרשמתי. למה? כי אני לא מרגישה שיש לי התנגשות בין שני הדברים הללו. לא בגלל שהעולם שלי כולו שלם – כל מה שבקהילה הוא בדיוק מה שאני וכדו', אלא בגלל שזה כמו במשפחה. הקהילה - כמו משפחת המוצא שלי –נותנת לי בסיס משמעותי. חום ואהבה. כר פורה לגדול בו. ולמרות זאת – היא לא נותנת לי הכל. ובגלל זה מותר וצריך שכמו בכל בית נורמלי – יהיה גם עולם בחוץ שנותן מענים נוספים. אני מוצאת שיש לי מקומות רבים ומגוונים שבהם יש לי מענה למה שהקהילה לא נותנת לי היום. לפעמים מדובר בקשרים חברתיים, לפעמים במקומות לימוד, לפעמים במקומות שבהם אני יכולה ליצור. נכון שאפשר לעשות את כל הדברים הללו בתוך הקהילה, אבל זה מתאים ונכון שלפעמים המענה יהיה גם בחוץ.
2.      גיליתי שהנושא החודשי מטריד גם אותי. אני עומדת לחלוטין מאחורי סעיף 1 וממליצה עליו בחום. ובכל זאת גיליתי שיש מקומות שנרדמו אצלי. שויתרתי והכרזתי בפני עצמי שאף על פי שהם חלק ממני, איבדתי כל שאיפה שהם יוגשמו כחלק מחיי הקהילה. ומה גיליתי? למשל, שאין לי שום ציפיה ממסיבת פורים. פשוט לא אכפת לי. וכשגיליתי שאני למרות זאת מוכנה להתאמץ ולהתעניין (או במילים אחרות – להיענות לאתגר של הכנת מערכון למשתה הנשים) אני מגלה שני דברים:
א.      שנזכרתי שפעם אהבתי לעשות דברים כאלו! שכחתי לגמרי! וזה דווקא נחמד לעשות אותם בתוך המשפחה שלי – הקהילה שלי ולא רק במקומות אחרים!
ב.      שזה כיף לקחת קצת אחריות ולהכניס משהו משלך (=עצמיות) לדברים בקהילה, ליצור ולהיות שותף ביצירת אווירה שהייתי רוצה בה ולא לוותר מראש על מה שאני רוצה או לחילופין לרעות בשדות אחרים.

פנים וחוץ - מה יגידו?? חופית כהן


נתבקשתי לכתוב על היחס בין הפנים-הקהילה שלנו, לבין החוץ-תושבי נתיבות. אקדים ואומר שהדגש הוא על אנחנו כקהילה ולא על אדם פרטי.
אפתח בסיפור: מעשה ברב אחד שהגיע לעיירה בצום תשעה באב. הוא ראה שלקראת סוף הצום, כל הנשים מנקות את הבתים. הוא דרש בבית הכנסת שדבר זה אסור. לאחר שנה שוב הגיע לאותה עיירה וראה שתי נשים מסתודדות והבין שהן מדברות עליו. מבירור שערך גילה שהן אמרו עליו שזהו הרב שאמר שהמשיח לא יבוא? הרב התפלא איך קרה שכך הבינו את דבריו?! הוא גילה שבאותה עיירה נהגו לשטוף את הבתים לקראת סוף הצום מתוך אמונה שהמשיח תיכף מגיע ולכן צריך לנקות לכבודו, וכאשר הוא אמר בדרשתו שאסור לנקות, אנשי העיירה הבינו שהמשיח לא יבוא.
הקהילה שלנו יוזמת פעילויות ופרויקטים רבים. חלקם לטובת תושבי נתיבות וחלקם לטובת חיזוק הקהילה שלנו. לעיתים עולה השאלה האם אנחנו יכולים לעשות כל פעילות שאנו רוצים, או שעלינו להתחשב ב"מה יגידו עלינו".
הבעיה קיימת כאשר אנחנו רוצים לעשות דבר טוב  וחיובי, אך עלול להיתפס כדבר שלילי, מתוך סיבה אמתית שנובעת משוני תרבותי כזה או אחר. במקרה כזה, יש לקחת בחשבון את אחת המטרות שהקהילה שלנו הציבה לעצמה, והיא להתחבר אל תושבי נתיבות. כדי שמטרה זו אכן תתממש עלינו להתחשב ולהיות רגישים לדעותיהם של תושבי העיר. מתוך כך לעיתים, נצטרך לוותר על רצונותינו ולא לקיים פעילויות מסוימות.

שליחנו בחו"ל


בוודאי כולכם שמתם לב לחסרונם הבולט של הסטודנטיות. במשך כ8 שנים היו בעיר דירות של סטודנטיות, רובם בוגרות שרות לאומי בירוחם ובנתיבות שבחרו את חיי הסטודנטיאליות להעביר בחבורה יחד בעיר נתיבות תוך המשך למידה ועשיה משותפת. השיא הגיע לפני כשנתיים אז נפתחו שלוש דירות ובהם כ15 סטודנטיות. השנה התפזרו להן הסטודנטיות ברחבי הארץ כל אחת מסיבתה היא ולדרכה היא.
אדוה מובשוביץ, בוגרת שרות לאומי בנתיבות ושנתיים של מגורים בדירת סטודנטיות, מספרת על דרכה החדשה והחבורה שהתפזרה.
כיום אני סטודנטית בבן גוריון במחלקה לניהול בשנה ג' של התואר, כך שב"ה רואים את הסוף :)  אני עובדת בבני עקיבא במחוז דרום כבר שלוש שנים בזכותה של מרים פטרובר. תפקידי בתנועה הוא ריכוז של סניפי באר שבע וגרעיני נחשון במחוז. אני גרה בב"ש עם ענבר ומוריה שגם הן סטודנטיות בנתיבות במיל'.
בשירות הלאומי שירתתי שנתיים בנתיבות במדרשת 'מגשימים ביחד' ובתקן גרעין. שנים אלו היו עבורי חוויה מיוחדת- היכרות עם אנשים מדהימים, עשייה רבה ומשמעותית, חָברוֹת וכמובן- השקעה בלימוד והעמקה שנתנו קריאת כיוון להמשך חיי.
בסיום השירות עזבתי את נתיבות לטובת קומונה בסניף רעננה. לאחר שנה זו חזרתי לדירת הסטודנטיות בנתיבות.
בחרתי לחזור לנתיבות מאחר ששנות השירות שלי בעיר היוו עבורי בסיס משמעותי לחיי - בזכות החברות, העשייה והלימוד, ורציתי לשחזר את ההצלחה של הקבוצה ה'לומדת, מתחנכת ועושה'. כמוני עוד כ-14 סטודנטיות נוספות שנשארו/חזרו לעיר לאחר השירות או המדרשה על מנת לפעול בעיר ולהמשיך ללמוד ולהתחנך יחדיו כקבוצת סטודנטיות.
הסטודנטיות נפוצו השנה ברחבי הארץ, ירושלים, רעננה, ב"ש, שהם, מעלה אדומים, קרית ארבע ועוד להתרעננות קלה. מי יודע אולי עוד נחזור... :)
זו הזדמנות טובה לנצל ולהגיד שאנחנו מעריכות את קהילת הקודש בנתיבות. שנות שהותנו בקהילה היו לנו משמעותיות ונעימות בעיר. למדנו רבות מהאנשים הסובבים אותנו על שילוב בין משפחה, עבודה ועשיה ציבורית. על אכפתיות, אחריות, משפחתיות, עשייה לשם שמיים, חברוּת והכנסת אורחים. הייתם ועודכם דמויות משמעותיות בחיינו והלוואי ונזכה להידבק במידותיכם. עלו והצליחו!